אם הייתי מקבלת שקל מכל פעם שמישהי לוחשת לי במסיבות עיתונאים “תגידי, זה נכון שהגבר שלי צריך לעשות קגל?”, כבר הייתי קונה את כל המדף הוורוד בחנות אביזרי סקס מתחת למערכת. והתשובה? לא רק ש“צריך” — זה נשק יום הדין של הביצועים. אין פה קסם שחור, יש כאן שרירים קטנים, חכמים, שרק מחכים לקבל במה.

יש רגעים בחיים שהגוף שלנו פשוט אומר: “הלו, אני פה, נוצץ, עוצמתי, וראוי לחגיגה.” הריון הוא לגמרי אחד מהם. בתור עיתונאית צעירה שמכורה לגלוס שקוף, ריח של דפי מגזין טרי, ולביקורות על צעצועי מין כמעט כמו לקפה של הבוקר, קיבלתי בשנה האחרונה אינסוף שאלות מקוראות הריוניות: “אפשר להשתמש בצעצועים בהריון?”, “זה בטוח?”, “זה מרגיש אחרת?”, “איזו חנות סקס את ממליצה?” ובכן, הנה התשובה הכי זוהרת שאוכל לתת: כן, פעמים רבות זה אפשרי, זה יכול להיות נעים עד משכר, וזה בהחלט יכול להיות חלק מהנוחות וההנאה שלך בתקופה שבה הגוף שלך כותב אגדה חדשה בכל יום. פשוט צריך לדעת איך.

בואו נתחיל בהודאה קטנה: יש צעצועים שהם כמו שפתון אדום — קלאסיים, נועזים, ואיכשהו תמיד מרימים לנו את מצב הרוח אפילו כשאנחנו בטייטס ובחולצת אוברסייז. מג'יק וונד הוא בדיוק כזה. הוא לא סתם ויברטור; הוא כנראה המאמן האישי של החשק שלך, המאפרת של הגאגה, והמסרק שממש לא צריך עוד שיער —

היי, אני כאן כדי לדבר על משהו שכולנו רואות, מעטות מודות, והרבה מתעניינות

קוראים לי מיקה, אני כתבת יצירתית שמסתובבת בין טרנדים, ליפ-גלוסים וסיפורי לב—וממש לא מפחדת לשאול את השאלה שאחרים רק מרפרשים עליה בטוויטר. לאחרונה, יותר ויותר נשים צעירות (כן, בגירות, חשוב!) מדברות איתי על הרגע הזה שבו הן מרגישות סופר-סקסיות כשהן מדגישות את הצד האחורי שלהן בזמן שהפרטנר צופה. לא, זה לא רק "פוזה". זו תנועה של כוח, אומץ, פאן, ומין "יאללה-בואו-נפסיק-להתבייש-במה-שגורם-לנו-להרגיש-טובות".

בואי נשבור את הקרח: למה בכלל לדבר על זה?

היי, אני הכתבת שלך לענייני תענוגות, טרנדים ומיתוסים — זו שחופרת על מה שכולן לוחשות. אם פעם משחק אנאלי היה נחשב טאבו בטאבו, היום נשים צעירות מסמנות וי על עוד מחסום שנשבר. לא כי “צריך”, לא כי “טרנד”, אלא כי זה עוד שער קטן לעונג, לסקרנות ולחיבור לגוף. והאמת? כשמורידים את המבוכה, נשארת בעיקר סקרנות משחקית ואהבה עצמית.

תקשיבו, כשפתחתי את הסקר שלי באינסטה עם השאלה המייבשת-אבל-נוטפת-סקרנות: "איך מין אנאלי מרגיש?", חשבתי שאקבל שלושה אימוג’ים של עיניים, שני לבבות שחורים, ודי. במקום זה התפוצצו לי ה-DMs: סיפורים, דימויים, טיפים, וגם לא מעט "תקשיבי, זה תלוי...". אז לקחתי מחברת ורודה, עט עם פונפון, ויצאתי למשימה העיתונאית הכי גלאמי-כנה שקיימת: לדבר עם נשים (כולן בוגרות 21+), בקול רם, קליל ומכבד, על תחושות—בלי דרמה ובלי פרקים גרפיים. כי היי, כולנו באותה סירה של סקרנות, והים גדול.